החלטה בתיק ב"ש 93940/05

בפני ערר כנגד החלטת בית-המשפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת י.הניג), שניתנה ביום 08.11.2005, במסגרת ב"ש 4024/05 - בה הורתה על שחרור העורר למעצר-בית מלא בהסכמת המשיבה.

כנגד העורר ו-3 נאשמים נוספים הוגש כתב-האישום, המייחס להם עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לעורר יוחסה בנוסף, עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.

מעובדות כתב-האישום עולה כי מדובר באירוע חמור, בו על רקע סכסוך בין הנאשמים בכתב-האישום, לבין מאבטחי מועדון החסילון בהרצליה, חוללו הנאשמים, יחד עם אחרים, קטטה, במסגרתה תקפו את המאבטחים שעמדו בכניסה למועדון ועובדים אחרים של המועדון, במכות ובאגרופים והשליכו לעברם כסאות. העורר יחד עם נאשם נוסף, (נאשם מס' 1 בכתב-האישום), לא נרתעו משימוש בסכין ודקרו שני מאבטחים בבטנם וגרמו לפציעתם. בעקבות פציעתם, נזקקו המאבטחים לטיפול רפואי שכלל ניתוח אחד מהם.

מהחלטת בית-המשפט קמא עולה כי קיימות ראיות לכאורה באשר לעבירת הפציעה בנסיבות מחמירות, אך קיימת חולשה מסויימת בחומר הראיות לענין זיהוי הדוקר (מתוך החלטת בית-המשפט קמא מיום 08.11.2005):

"הפניית המאבטח לדוקר כהה עור יש בה משום החלשה מסויימת של הראיות לכאורה ואולם אין להפריז בחשיבותה של ההחלשה (הדגשה שלי - נ.א.) ."

לאור עברו הנקי ולאור המלצת תסקיר המבחן מיום 06.11.05, שוחרר העורר בתנאים למעצר-בית בבית הוריו.

לטענת בא-כוח העורר

טעה בית-המשפט קמא, שעה שקבע לאור החולשה הקיימת בחומר הראיות לשחרר העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

כאשר ישנו כרסום משמעותי בעניין זיהוי הדוקר בראיות לכאורה, ייקבע בית-המשפט כי אין להפריז בחשיבותה של ההחלשה, שהרי כרסום שכזה הינו מהותי מאוד בשלב הראיות לכאורה.

הגם שהעורר קושר עצמו להחזקת הסכין הגרסה אותה מסר למשטרה בענין זה מפורטת, ואין למצוא חיזוק בעדות אחיו של העורר שטען כי העורר אמר לו כי דקר המאבטח, זו עדות סברה שאינה יכולה להוות כל חיזוק, גם לא בשלב לכאורי זה.

לאור עוצמת הראיות, צריך היה  בית-המשפט קמא לשחרר העורר בתנאים שיבטיחו התייצבותו למשפט בלבד. ולכל הפחות להתיר לו לחזור לשירות צבאי ביחידה הקרבית בה הוא משרת, וזאת לאור המלצתם החמה של מפקדיו הישירים. אי החזרתו לשירות הצבאי בשלב זה, גורמת לפגיעה בלתי הפיכה לעורר שנמצא לאחר סיום השלב הראשון במסלול הקרבי בו משרת, וייתכן כי בעתיד כבר לא יוכל לחזור לאותה יחידה. מדובר בחייל מצטיין, בין המובילים במחלקתו, נעדר כל עבר פלילי.

בא-כוח העורר מבקש לקבל הערר ולהורות על ביטול כל התנאים המגבילים.

            לטענת באת-כוח המשיבה

חולשת הראיות כולה, מדברת על צבע עורו  של הדוקר, משום שהנדקר אמר כי הדוקר הינו כהה עור.

לאור עמדת בית-המשפט העליון כי כל אוחז בסכין, המעורב באירוע שסופו דקירה, מקומו במעצר מלא. אין מקום לאור חולשה נקודתית זו, לשחררו ללא תנאים מגבילים.

זאת ועוד, נאשמים אחרים, שלא אחזו בסכין, מצויים במעצר-בית מלא, עם תנאים מגבילים. אין מקום להפלות עורר זה לטובה לעומת יתר המעורבים.

אני דוחה הערר מהטעמים כדלקמן:

1.         מחומר הראיות עולה כי -העורר קושר עצמו לזירת האירוע , מודה בהחזקת הסכין ו"עשיית תנועות" איתה. (המתיישבות עם תנועות הדקירה). עורר זה אף התרברב בפני המשיבים האחרים ואחיו על דקירת המאבטח. מכאן שאין כל חולשת ראיות לעצם החזקת הסכין.